הסגן של בר כוכבא (או: סרט המשך)

אנשים אומרים ״אף אחד לא זוכר מי היה הסגן של בר כוכבא״ וזה נכון, ולצערי קצת עצוב.

לדעת להיות הסגן של אדם כה כריזמטי זה דבר מאוד חשוב.

הסיבה שנזכרתי בזה היתה זו. אחרי שסיימתי לקרוא את ״סקרלט פימפרנל״ הלכתי לחפש עוד ספרים בסדרה. מצאתי את I Will Repay שנכתב זמן קצר לאחר מכן. בספר הזה, סקרלט פימפרנל הוא דמות משנה, והעלילה נסובה סביב שתי דמויות שמנסות לעשות את הדבר הנכון בעידן הרצחני של המהפכה הצרפתית. כמו הספר המקורי יש בו רומנטיקה עזה ומלאת יצרים, וכמו הספר המקורי יש בו דילמה מוסרית, ובדילמה מתייסרת הדמות הנשית המרכזית. במובן מסוים, זה ש״סקרלט פימפרנל״ שם מבטיח סוף טוב לקורא המודאג, ומצד שני, אנחנו כבר יודעים על זהותו האמיתית (זה קצת מדאיג שיש כל כך הרבה אנשים שיודעים מהי זהותו, אגב. איפה בטחון שדה?) אז הוא כבר ״לא מעניין״.

אחד מהספרים שניסה לעשות זאת אף הוא היה
The geek, the Greek, and the Pimpernel
By Will Gatti
https://www.ebay.com.au/itm/394903874391
ספר בריטי חביבי ביותר, שקראתי מזמן מזמן (הכותרת מצאה חן בעיניי, וקראתי לפני איזה עשר שנים, בערך, כשהבת שלי היתה בת עשר; כמו שאתם רואים הספר זמין רק בתור יד שניה). הסיפור מתואר מהצד של החנון, שתשמחו לדעת שמשיג את הבחורה בסוף. ופרסי בלייק בעל הצחוק המעצבן (זה הצחוק האמיתי שלו, אגב) הוא דמות משנית. וכך הפימפרנל שלנו יכול להמשיך למקום אחר והבעיה נפתרה.

ההנאה שלי העלתה את השאלה: למה לא לעשות את זה גם בסרטים? במקום עוד ״ספיידרמן״ (למשל) חדש, שימו את גיבור העל שלכם בתור דמות משנית, הוא כבר יציל מהנבל, ותנו לדמויות רגילות למצוא את דרכם בחיים, ואם אפשר, גם למצוא אהבה.

ספרים שאפשר לקרוא עכשיו (נובמבר 2023)

ספרים שאפשר לקרוא עכשיו (נובמבר 2023) או: רגרסיה

סקרלט פימפרנל: גיבור העל הנפלא מכולם

פעם ראשונה קראתי את הספר בכיתה ד׳ או ה׳. לא הצלחתי להבין את הסוף, אז נתי-אח-שלי-הגדול הסביר לי.

אחר כך ראיתי את סרט הטלוויזיה הנפלא מ 1982 ושוב קראתי את הספר. זה היה כשהייתי בכיתה ה׳ וכל אותו הקיץ אני והדס פרי-בר רדפנו זו את זו עם שני מקלות עץ תוך כדי דו-קרב חרבות מדהים (עד שבאה הדסה ארמוזה וקרעה לנו את הצורה). ניסיתי למצוא אינפורמציה על הדמות או על הסופרת (התייחסו אליו במספיק סרטים אחרים כדי שאני ארגיש כאילו הוא אמיתי, למרות שהוא לא), אך ללא הועיל.

אחר כך, בתיכון, הייתי חוזרת הביתה וקוראת את הספר, כדי לא להיות עצובה.

ואז גדלתי והספר הונח בצד.

פעם לפני אחרונה שקראתי אותו היתה ב 2009. אחותי בדיוק הגיעה לביקור והיא לא קראה את הספר, אז נתתי לה אותו, וקראתי אותו שוב. החסרונות בלטו לעין: או, בעברית צחה, הקיטש. ועדיין, ספר חביב.

לפני שבוע קראתי בו שוב. אין באמת חדשות (תודיעו לי כשיש חדשות אמיתיות) אין תקווה, והייתי צריכה להתנתק, אבל לא ממש. בחרתי ב״סקרלט פימפרנל״ שוב ולא התאכזבתי. אכן, ספר נפלא. זהו סיפור האהבה הגדול ביותר של כל הזמנים, עם כל מה שצריך: דרמה תקופתית, אהבה שלא נגמרת לעולם, דמויות יפות חכמות וחזקות וניצחון הטובים על הרעים. ותקווה. ולברוח ממוות ואימה. ובשביל משפטים כמו ״אינך יכול לכנות בריונים צמאי דם אלה, שם, בשם ממשלה, האין זאת?״ (שם, עמוד 80) שווה לחזור ולעיין בספר. אם מקודם קראתי בו שוב ושוב בשביל הרומן, עכשיו הרעיון שאנשים מצילים ממוות וודאי שבה את ליבי.

אז הלכתי לקרוא ב״וויקיפדיה״ על הספר, כי אחרי שקראתי אי-אילו ג׳יין אוסטן בחיי שמתי לב לכמה אי-דיוקים היסטוריים בצורה בה אנשים פונים זה לזה (בעיקר בשימוש בשם פרטי מול שם משפחה וכיוצא בזאת), וגיליתי שהספר נכתב ב 1905 אחרי שקודם עלה בתור מחזה; זה לא מפתיע, אחרי הכל, הספר כתוב בצורה מאוד קריאה ומאוד כמו סרט, הדיאלוגים מאוד ברורים ותיאורי הטבע לא משהו. הספר נחשב בתור סיפור ״גיבור העל״ האולטימטיבי: עם משולש רומנטי של גבר שמאוהב באשה שמאוהבת בגיבור העל (שהוא הגבר הראשוני). האין זה נפלא שיש וויקיפדיה ? סוףֶ סוף אפשר למצוא מידע על דברים שפעם פשוט אי אפשר היה. כן, אני חנונית-על, אוהבת גיבורי על ולמצוא מידע באנציקלופדיה.

בימינו, כמובן, גיבורי העל שלי הם אחרים. רחל עוגיות לוקחת את כולם בהליכה, בינינו. וכמו שהרבי שלי אמר: כל גיבור על עובד בשיתוף פעולה. הוא אמר את זה אחרי בפורים. הוא יצא לעזור לאשה לדחוף את האוטו, וכיוון שהוא היה לבוש כסופרמן היה מי שנתן לו הכבוד לעבוד לבד, אבל הוא ביקש עזרה. למכונית שלום, וגם לרב.

ובלי היסוס הנה הקישור לשיר על גיבורות על: https://kan.org.il/content/kan/podcasts/p-569737/591197/

סקרלט פיפמרנל/הברונית אורצ׳י. תרגום מאנגלית: רותי שמעוני. זמורה, ביתן – הוצאה לאור. מרגנית – ספרי מופת לילדים ונוער. 1984

הכעס

לפני קצת יותר מ-17 שנים עשינו טעות, שאנחנו משלמים עליה עד היום

החלטתי לכתוב על זה ברצף, אולי הכעס ישתחרר. זה פשוט נקמה, כי לכתוב על זה פה, ב"אינטרנט", יכעיס יותר מכל דבר אחר. ועדיין לא השלמתי עם זה. ואני לא רוצה ללכת עם זה ל"טיפול פסיכולוגי", כי קודם כל, זו הגרסה הרשמית (2021), והסיבה השנייה, אולי אחרים.ות ילמדו מהטעות שלי. שלנו.

לפני 17 שנים עברנו לגור באוסטרליה.

"סוף העולם!" "אפשר לחשוב!" "מה כבר רע באוסטרליה?!"

הכל.

יש משהו בגישה הישראלית שאומר שרק אצלנו גרוע ובמדינות אחרות אין בעיות. צאו מהסרט. (א) ישראל היא מעצמה בהמון תחומים, זה, אגב, לא חדש מעכשיו, אבל כשאי השיווויון בעולם הולך ומעמיק אז ישראל הולכת ומזנקת כלפי מעלה (ב) הרבה בעיות נוסח "אפלייה מובנית" ו-"חוסר שיוויון זכויות בסיסי" קיימות גם במדינות אחרות, לא רק בישראל. באוסטרליה, ספציפית, יש את הבעיה של האוכלוסייה הילידית (האבוריג'ינים), כך שאם רוצים להרגיש אשמה באמת לא חסר על מה. (ג) "אדם הוא תבנית נוף מולדתו" ולדעתי גם האריתראי/סורי/אפגניסטני שברח מהזוועות במולדתו רוצה לחזור. כמובן, בתנאי שהוא יוכל לחיות. הפתרון לבעית הפליטים הוא להפוך את ארצות המוצא לראויות למגורים, אחרי שהספינות יוצאות זה כבר מאוחר מדי.

בסוף 2002 נולדה הבת הבכורה שלנו. ה"תיש" עבד בהיי טק, הסתדרנו (מצוין!) עם משכורת אחת (של היי טק, כן?). לא עבדתי, אבל גם לא ממש הרגשתי את הצורך. האבטלה היתה על 10% או משהו כזה, היתה לי תינוקת בבית אז הייתי שולחת קורות חיים, אבל בעיקר התמקדתי באימהות. והיו פיגועים, וזה היה מפחיד. גרנו ברמת-גן, בשכונה נהדרת, היו לי חברות-אימהות והייתי ממש מאושרת. הנהדרות של השכונה היתה בדיוק בזה – בשכונה, בשכנות, בחברות. לא הייתי צריכה יותר מזה.

התיש היה חוזר הביתה ורואה חדשות. את החדשות של חמש, של שש, של שבע וחצי, של שמונה, של תשע, של עשר וארבעים, ואחרי שהיה מסיים היה אומר שהוא רוצה לנסוע לאוסטרליה, להורים שלו. אמרתי לו שלא, ושיתחיל לגדל חיים, וזה כמובן לא עזר. הוא לא גידל חיים, ולא הפסיק לצפות בחדשות (עד לפני שבועיים, אבל זה סיפור אחר) והתפטר מהעבודה המאוד משובחת שלו, ונפרדתי מהחברות, ונסענו לאוסטרליה, להורים שלו, שבטח יעזרו לנו עם הילדה הקטנה.

מישהו מופתע שהם לא?

אני לא הופתעתי. אחרי הכל, הם התחתנו צעירים, ועכשיו כשהילדים יצאו מהקן הם רצו להתחיל לחיות. לא זה מה שהפריע לי.

הפריע לי שהוא לא הקשיב לי. אמרתי "יש לנו מספיק כסף לנסוע פעם בשלוש שנים" והוא הגיב ב "מה, אני אראה את ההורים שלי פעם בשלוש שנים?" ועכשיו *אני* רואה את ההורים שלי פעם בשלוש שנים (במקרה הטוב!) והוא את אמא שלו לא ראה עשר. תודה רבה באמת, אני ממש שמחה להיות פה. הפריע לי לעזוב חיים בהם הכסף לא היה משהו שמוטרדים ממנו לחיים בהם רק עכשיו, 17 שנים אחרי, כשאני עובדת משרה מלאה, יש פתאום מספיק כסף. הפריע לי שהצעתי שהוא ייקח פשוט חופשה ללא תשלום והוא אמר לי "לא עושים דבר כזה!" רק כדי להגיד לי, חודש אחרי שהגענו לאוסטרליה, והוא גילה לתדהמתו שאין עבודה (כי אין אינטרנט ואי אפשר לבדוק קודם) שהוא לא היה צריך להתפטר. תודה רבה, באמת תודה רבה. אשתך, הלא, היא סתם מטומטמת. בחורה, סך הכל. מה היא מבינה מהחיים שלה? ההורים שלך, עם המנטרות של "תחשוב טוב יהיה טוב" ושאר הבולשיט הזה, הם בוודאי יודעים מה טוב ומה נכון.

אז לסיכום, 17 שנים אחרי, אני עדיין מרגישה שכל מה שאני מבקשת נדרס תחת הטענה ש"אין דבר כזה" וגם "אני יכול לקבל החלטות לבד אז אני לא צריך חס וחלילה להתייעץ עם אף אחד כדי לקבל פרספקטיבה אחרת על הבעיה" וכמובן שאני נורא מתעגעגעת להורים שלי ולמשפחה שלי

אבל זה בסדר. בטח שטוב לי. אני באוסטרליה, לא? באוסטרליה אין בעיות.

מותה של דמות בתוכנית טלוויזיונית

דמות בסדרת טלוויזיה מתה כשהסדרה יורדת. לא קודם, לא אחר כך. כשהסדרה יורדת אנחנו נפרדים מהדמויות שליוו אותנו ונכנסו לליבנו. אפילו לעתים בעולם הריאליטי הדמות שאהבנו בתוכנית הבישול מפשלת כבד ב"אח הגדול וי איי פי". אבל בסדרות מתוסרטות האבל כבד יותר. למשל: ג'ואי לא הצליח להמריא עצמאית בלי צ'נדלר. הוא יכול להאשים את המפיקים והכותבים כמה שהוא רוצה, אבל כוחה של "חברים" היה בהיותה משושה שווה צלעות, חרק בעל 6 רגליים (כך הכותבים התייחסו אליה), ולא היתה לאף אחת מהדמויות בה זכות קיום עצמאית. וכך לגבי "הבית של פיסטוק" בעלת שתי הדמויות, שהיתה מעניינת פחות מ"רגע עם דודלי" עם שלוש הדמויות (ארבע כולל חביתוש).

השבוע נפטר שחקן "בברלי הילס 90210", לוק פרי. והידיעה הזו מוזרה ותמוהה. אני מאוד אהבתי את סדרת הטלוויזיה הזו, ודילן היה מבחינתי רק דמות בטלוויזיה. זה מוזר לשמוע ששחקן בן 52 מת באופן פתאומי אבל זה לא תופס אותי בקישקעס כמו ידיעות אחרות על מוות של דמויות אמיתיות בחיי. אנשים אמיתיים, שהכרתי באופן מלא, וידעתי איך לחיצת היד שלהם מרגישה ואיך הם באמת מתנהגים – אני שומרת את העצב האמיתי בשבילם. דמות טלוויזיונית נעלמה כבר מזמן, עברה דירה, הסדרה נסגרה, והעולם שבו היא נוצרה והצליחה – גם הוא נעלם.

***

בברלי הילס 90210 הצליחה כי היו בה ארבע דמויות נשיות שונות, מצליחות בדרכן ומתמודדות בדרכן עם אתגרים שונים שכל דמות גררה. וזה לא היה רק מי אוהב את מי: הצלחה אקדמאית היתה חלק מהחיים, אבל כמו שכל מי שהיה אי פעם בתיכון יודע: היא לא היתה החיים. גם כסף, גם חברות, גם שינויים, גם השתייכות, גם משפחה, גם כבוד והערכה בתוך הכיתה. בדילמה בין ברנדון לדילן העדפתי את ברנדון, אבל כל מי שהסתכל בתמונה עדכנית יודע: דילן נשמר יותר יפה. 

בברלי הילס 90210 הצליחה כי היא נגעה בסוגיות המרכזיות. לכל הרוחות – סקוט, אחת הדמויות המשניות, נהרג בתחילת העונה השנייה במשחק בנשק.וברנדון נזף באנדריאה שהיא הכניסה את הנושא של פיקוח נשק להספד. להגנת יוצרי הסדרה יצוין שזה היה אקדח קטן, לא נשק אוטומטי שהילדים בימינו מסתובבים איתו. הפרק בו הם מדברים על האשמות שווא בהטרדה מינית ומקורן הוא פרק שיש בו יותר אמת מבדייה. אני מתייחסת לפרק הזה כמקרה אמיתי שקרה באמת, לא לפרק בסדרת טלוויזיה. 

בברלי הילס 90210 הצליחה יותר מחוץ לאמריקה מאשר באמריקה (כך שמעתי את ג'ייסון פריסטלי אומר בעצמו בראיון טלוויזיוני פה כשהייתי בחופשת לידה). "90210" אף פעם לא היו "חברים" עם למעלה מ 20% רייטינג, והם לא היו צריכים להיות. כל סדרות התיכון האמריקאי יש בהן את ה"מעודדות" ואת "שחקן הפוטבול"; לא בברלי שלנו. קלי היתה מקובלת כי בחורה כמו קלי היא מקובלת איפה שהיא לא תהיה. אנדריאה היתה ממוקדת מטרה. אלה החיים. וגם אנשים מישראל או מאוסטרליה או מאירופה יכולים להזדהות עם הסדרה הזו. 

בברלי הילס 90210 הצליחה כי המבוגר האחראי היה סייד קייק, הוא לא בא כדי לפתור בעיות. הילדים הצליחו לפתור בעצמם את הבעיות של עצמם. 

לבברלי הילס 90210 היה חוש הומור. שזו בהחלט יציאה נדירה. הטקסטים היו פשוט מצוינים עם משפטי מופת. "העץ לא נופל רחוק מהאבוקדו" מודיעה קלי לסטיב כשהיא מסבירה לו את ההתנגדות שלה לכך שאמא שלה תצא עם אבא של דייויד סילבר. "סדרי עדיפויות, סטיב!" נוזף דייויד בחברו כשדונה מודיעה לסטיב שהם ייעזרו לארגן את החתונה אחרי שהן יסיימו להתייפות. וכמובן, כשיש יום צילומים לספר המחזור בבית הספר ובשירותי הבנות עמדות קלי, דונה, אנדריאה וברנדה מול הראי ועוד איזה 1000 ניצבות מאחורה, בשביל האמינות. והמשפט הקלאסי מכולם:

אנדריאה: השם שלו ברנדון, סבתא, ברנדון וולש

סבתא של אנדריאה: ובכן, לא חשבתי שקוראים לו ברנדון מנדלבאום!

****

חשבתי לציין שאם בסדרת הטלוויזיה על החידוש של "בברלי", סצינה ראשונה תהיה נוסח:

ברנדה: "רק שלא ייבקשו ממני להצטלם עם ביקיני".

אנדריאה: "להזכירכם – כבר אז לא הצטלמתי עם ביקיני"

קלי: "אני לא אצטרך להצטלם עם ביקיני, נכון?"

דונה: "אפשר להצטלם עם ביקיני?"

****

והערה אחרונה לסיום: לג'ייסון פריסטלי היתה תאונת דרכים כמעט קטלנית ב-2002. זו הסיבה למה הוא נראה מעט מעוות בתמונות – הוא באמת איבד חלק מהגולגולת שלו. שנון דוהרטי נאבקה בסרטן השד. ודווקא לוק פרי נפטר ראשון. הם גדלו ביחד בתנאים משונים, וכשקראתי עכשיו את הכתבות עליו התרשמתי שהוא היה בן אדם ממש מקסים. טוב לב ועם רגליים על הקרקע. זה מעורר מחשבות על המוות ובעיקר על החיים ואיפה שאני הייתי כשראיתי את הסדרה, איפה החברים שלי היו ואיפה הם עכשיו.

דלעת – סיפורו של מוצב בלבנון

לא מזמן לקחתי מהספריה המקומית את הספר

Pumpkin Flowers – A soldier's story.

הספריה המקומית נמצאת במרוברה (פרבר של סידני, אוסטרליה). הספר נפתח בסרטוט של מוצב דלעת, אז החלטתי לקחת את הספר, למרות הסיכון שעל העטיפה:

המדבקה האדומה קבעה שיש לסיים את הספר בשבוע, אין הארכות. אז נכון שאת הספר של אתגר קרת :שבע השנים הטובות קראתי באנגלית, וגם לו היתה מדבקה אדומה, אבל אתגר קרת כותב רזה. וזה סיפור על צבא.

כשקראתי שהוא הופיע ברשימת מאה הספרים הטובים של ניו יורק טיימס הבנתי גם למה.

הספר הוא זכרונות/סקירה המתחלקת לארבעה חלקים:

סיפור שירותו הצבאי של אבי אופנר

סיפורה של ברוריה שרון, קיבוצניקית מאשדות יעקב , שהצטרפה לתנועת ארבע אימהות

סיפור שירותו הצבאי של המחבר, מתי פרידמן, יליד קנדה

וסיפור הטיול שהוא החליט לבצע אחרי שירותו הצבאי, בלבנון.

זהו ספר חשוב על השנים 1994-2000 בלבנון. יש אירועים שפשוט תפסו אותי, כישראלית, בבטן: אסון המסוקים (הייתי סטודנטית באוניברסיטה) אסון השייטת, 1998 (היכרתי את בעלי – דייט ראשון ושני התרחשו בתאריכים הללו) – והפיגוע במלון פארק (9 חודשים אחר כך נולדה בתי הבכורה. השכבה שלה היא היחידה בבית הספר בה יש "בייבי בום" בסוף דצמבר).

זה ספר מעניין כי מצד אחד הוא מדבר על תקופה שאני מכירה, ומצד שני לא. גם מי מידידיי שהיה בלבנון מיעט לדבר על כך. דיברו על הפחד, אבל שום דבר לא מסביר את הפחד טוב מספיק כמו הסיפור על ההיתקלות בשקית ניילון.

הוא מעניין כי נקודת המבט של הספר – מצד אחד, עיתונאי שממש שירת בלבנון (בניגוד, נניח, ל רון לשם, מחבר "אם יש גן עדן"). מצד שני, אדם שגדל בקנדה, ולכן יש דברים שאולי לנו נראים מובנים מאליהם, אבל לא לו. בנוסף, יש לו תואר אקדמאי בלימודי מזרח תיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, וזה מאפשר לו להיות יותר מתייר מודע בטיולו בלבנון.

הספר חשוב כי הוא מתאר מלחמה שיש עליה מעט תיאורים ספרותיים (לפחות לא בספרות הפופולרית). בביקורת שקראתי ב"הארץ" כתוב היה שסופר מתעלם מספרות ענפה – אני לא חושבת זה נכון. קראתי את "מלחמת שולל" על שלושת החודשים הראשונים של מלחמת לבנון, ואת "אם יש גן עדן" על הנסיגה, אבל על התקופה הזו באמת לא ידוע הרבה. לא, הסופר אינו משמיט את הספרות שיש בנושא, הביבליוגרפיה בסוף הספר היא ענפה, אבל לא מספיק. הביקורת היא שלילית והמבקר מודה שהוא מקנא במחבר – הוא היה שם. אני לא. לעתים קשה לכתוב ביקורת על נושא כל כך קרוב.

הכתיבה היא קולחת והשפה היא מאוד עשירה – אני קראתי את הספר באנגלית ואני מודה שלא פעם נתקעתי במילים שאני לא מכירה. התפיסה של הסופר שמצד אחד מכיר את העניינים מבפנים, ובטיול שלו (חלק ארבע) גם הבין ערבית (אם כי לא השתמש בשפה הזו) ומצד שני מספיק מרוחק כדי לא לקבל כל דבר כמובן מאליו, הופכת את הספר הזה לראוי לדיון. העובדה שהחיזבאללה בחרו לתאר את הנסיגה מלבנון כניצחון שלהם על האויב הציוני במלחמה שאיננה נגמרת (כי אין להם כוונות להפסיק להילחם) מעלה שוב את השאלה של ההיסטוריה שנכתבת על ידי המנצחים. הוא לא מהסס לפתוח בדיון ולהשאיר שאלות פתוחות, באופן שמכריח אותנו להמשיך לשאול שאלות גם אחרי הספר. וזה הופך את הספר לספר חשוב וראוי לדיון.

זה לא ספרות בדיה, זה סיפור שהוא חלקו זכרונות וחלקו תחקיר עיתונאי מקיף, שכתוב היטב ומעורר מחשבה ודיון. הספר מומלץ בחום ומעניין אותי לקרוא חוות דעת אחרות על הספר, מאנשים שהיו שם וגם מאנשים שלא.

על "אשת חיל" לליהיא לפיד ולמה זה ספר חשוב

החיים העניקו לי מעט זמן ובחדר האורחים בקיבוץ מצאתי את הספר "אשת חיל" של ליהיא לפיד שזמן רב מאוד רציתי לקרוא אותו. סיימתי אותו בשעות ספורות (הכתיבה היא "לפידית" ועל כן מאוד שטוחה) ויצאתי ממנו עם תובנות, אותן אני רוצה לחלוק כעת:

תקציר העלילה:

בחורה צעירה ומוכשרת (המכנה את עצמה לעיתים "נסיכה" ולעתים "אני") פוגשת בחור גרוש עם ילד, מתחתנים, העתיד נראה ורוד. היא עובדת והוא מרוויח יותר ממנה ("וזה בסדר") ואז באים הילדים במרווחים קצרים מאוד. הראשון בריא, השנייה עם צרכים מיוחדים. והיא שוקעת לתוך הטיפול בילדים הקטנים תוך תחושת החמצה קשה מאוד ובחיפוש אחר מדליה, שלא מגיעה.

והספר מטריד במיוחד בגלל שהמשפחה משלמת מחיר כבד על הרצון להסתיר את העובדה שיש לה ילדה עם צרכים מיוחדים. למשל במסיבה, כששואלים אותה "מה היא עושה?" והיא עונה "אני בבית עם הילדים" . אז עונים "אה, לא ידעתי שילדת לא מזמן" ובמקום לענות, פשוט: "יש לי ילדה עם צרכים מיוחדים" ומשם לקחת את השיחה לכיוון אחר לגמרי, היא מתביישת. או כשהיא הולכת לבריכה כי היא מתביישת ממה שיגידו (?!) כי הילדה בבריכה עם המטפלת. במקום פשוט להגיד "יש לי ילדה עם צרכים מיוחדים ששוחה מצוין ואני נהנית לבלות שעה עם הילד עם הצרכים הרגילים".

נכון, אל תדון אדם עד שתגיע למקומו, אבל אם הפקידה אצל רופא השיניים שלי אמרה לי שיש לה בן אוטיסט ולכן הוא הולך לתיכון "ההוא" (והיא דווקא מאוד מרוצה), ואם חבר של בעלי מהעבודה , כשאנחנו נפגשים, אמר שיש לו בן אוטיסט, אז כואב לי שאנשים עם הפרופיל התקשורתי כמו משפחת לפיד לא אומרים שיש להם בן אוטיסט. הידע של שיחות הגינה שעובר – וביחוד אצל משפחה עם ילדים אוטיסטים – הוא עצום.

עוד מפריע העובדה שהכתיבה נעדרת כל סממני זמן ומקום. כלומר, לכותבת יש ילדים, בעל, הורים ו…. – זהו. כמה חברות, אבל אין לה קהילה, וחוץ מהמעגל הפנימי שלה (וחוסר ההכרה, הנושא חוזר עשרות פעמים) היא לא מכירה בכלל במה שנמצא מעבר לאף שלה. הכתיבה מעוקרת מרגש במובן מסוים. יש את האכזבה של מי שאני ממה שחשבתי שאני אהיה, וכמובן יש את הנושא של הדשא של השכן, אבל מה שאני לוקחת מהספר הוא שמשפחה שמוציאה משאבים עצומים כדי לעזור לבת שלהם (ועל כך הם בהחלט ראויים לכל הערכה) מוציאה גם משאבים עצומים כדי לשמור על הסוד. אני בפירוש סבורה שהמטרה העיקרית (אם לא היחידה) של הספר היתה לשחרר את המשפחה מהסוד, ועל כן אומר שהספר נטול אולי ערך ספרותי אך הוא עדיין בעל ערך רב. אני תוהה האם ליהיא מסייעת למשפחות אחרות בעצה טובה או בהסברים.אני רוצה להאמין שכן.

ספרי שואה – והעורך שתק

יצא לי לקרוא באחרונה שני ספרים עבריים בזה אחר זה: "סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן ו"ימים של בהירות מדהימה" של אהרון אפלפלד. הספר הראשון שקראתי (האחרון של דויד גרוסמן) "חוזר למקורות" מבחינת גרוסמן, כלומר הוא מתייחס ליחס בין ילד להוריו ניצולי השואה.שני הספרים לפני אחרונים של גרוסמן: "אישה בורחת מבשורה" ו "נופל מחוץ לזמן" מתייחסים שניהם לאותו נושא והוא הכותב כהורה. במובן מסוים זה מרגיע לקרוא על השואה, שהיא הטרגדיה אותה דויד גרוסמן מדמיין ומנסה לחוות ולהסביר, לעומת הטרגדיה אותה הוא באמת חווה (ואותה הוא גם כן מנסה להסביר). נושא השואה אצל גרוסמן הופיע בצורה מאוד דרמטית ב"עיין ערך: אהבה" שלו, שנע בין ז'אנרים שונים: הראשון הוא הנובלה "מומיק" ומסתיים במאמר כמו-אנציקלופדי. אבל אין ספק שלמרות היסודות הפנטסטיים בספר, הסופר עשה תחקיר. ועל כן הקורא מאמין לו.

ואז קראתי את "ימים של בהירות מדהימה" מאת חתן פרס ישראל אהרון אפלפלד וכמה שאני התאכזבתי. אויש כמה שאני התאכזבתי. כל הטוענים על קיפוח מזרחי צודקים כי הנה כותב אהרון אפלפלד ספר והמבקרים קופצים לדום וכולם אומרים האח הידד (טוב, רק שתי ביקורות שקראתי, אבל עדיין) והקורא מגלגל עיניים ותוהה: איפה היה העורך?

תקציר העלילה: בספר מסופר על תיאו, שגדל בעיירה באוסטריה, בימים הראשונים לאחר השחרור ממחנות הריכוז. הוא נתקל באנשים שחלקם מתנהגים כמו אנשים טובים וחלקם כמו בהמות, וכנהוג בספרים מסוג זה הוא חוזר אחורה בדמיונו לימים לפני המלחמה, למשפחה בה הוא גדל ויחסים בין הוריו. עד כאן בסדר. אבל הוא מספר שוב ושוב ושוב ושוב איך אימא שלו היתה נוסעת למנזר לשמוע את המוזיקה של באך ואיך אבא שלו לא הבין אותה, ושוב הוא מתאר חלום ושוב הוא מתאר חלום ואני שואלת את עצמי:

1. חוץ מההורים שלך לא היו לך חיים? הגיבור הוא בן פחות או יותר 20.
2. באיזה גיל היית כשהיה ה"אנשלוס" או אירועים הסטוריים מרכזיים אחרים?
3. איך זה שה"אנשלוס" לא מוזכר אפילו בספר?
4. האם המשפחה לא שקלה בשום שלב שהוא לברוח?
5. 2. כמה כוסות קפה יכול אדם לשתות בלי לחטוף הרעלת קפאין (וביחוד אם האדם הזה הרגע השתחרר ממחנה ריכוז)?

אם הוא היה כותב סיפור קצר בן 3000 מילה מעלילת הספר הוא בוודאי היה ראוי לכל השבחים. הספר לא מחזיק עלילה של רומן. יש לי הההרגשה הכואבת שאם זה לא היה על "שואה" ולא היה חתום על זה "אהרון אפלפלד" הספר היה נדחה מכל בית הוצאה מכובד כלעומת שבא. אני חושבת שההפך: ספרי שואה חייבים להיצמד לאמת ההסטורית כמה שיותר. ספר שכותב סופר יליד 1932 מוטב שידייק בפרטים. חמור מכך: בפסקה הראשונה על חייו בויקיפדיה תמצאו יותר ערך ספרותי מכל מה שמצאתי בספר הזה. גם אדם שחווה את השואה על בשרו, כשהוא יושב וכותב ספר שהוא לא על עצמו ומנסה להסביר לעצמו דברים על הימים ההם, מן הראוי היה לחקור יותר – את הדמות אם לא את הסיטואציה – ולהביא את תוצרי המחקר לקוראים.

וההשוואה לדויד גרוסמן לעיל מתבקשת. דויד גרוסמן הרי לא היה בשואה, והסיפור איך הדוד של מומיק ניצל הוא בדוי לחלוטין: אבל כמו במדע בדיוני ראוי לשמו, התחקיר שהוא מבצע הוא כזה שהקורא מאמין לו. וזה מה שחשוב.

החיים ומה שלבשתי – יותר ממה שחשבתי

גם אני קראתי השנה את הספר הנ"ל של שלי גרוס, ולעניות דעתי זה הספר הפמיניסטי של השנה.

לכאורה, זהו ספר קליל על אישה ובגדים. למעשה, למרות השפה הקלילה יש פה משהו חשוב ומהותי:

יש פה אישה שחוגגת ארבעים.  מה שמטריד אותה בחיים זה לא האיש שלה (אותו היא רואה בתור סוג של נס,  אבל עדיין מתארת מריבה באופן חינני למדיי)

ולא למצוא לעצמה מאהב

ולא סוד משפחתי (כי את הסודות המשפחתיים היא כבר גילתה)

ולא התמודדות עם הילדים (שלהם קוראים הגרי ויואב, מי אמר מכורה לטלוויזיה ולא קיבל? )

אלא היחסים במקום העבודה.  בוסית מגעילה, הרצון והצורך להתפרנס בכבוד, וכמה חשוב לנו להינות מהעבודה שלנו.

הערה קטנה : אני לא יודעת כמה שלי גרוס מודעת לזה, אבל כשהגר מציינת באוזני אמא שלה שהחרימו אותה – מי שעבר/ה את הסיוט שנקרא לעבוד במקום מגעיל יודע כמה זה בדיוק כמו חרם.  כך שהספר הזה, למרות היותו קטן ולא יומרני, נשאר איתי להרבה יותר זמן ממה שניתן היה לצפות.

חוץ מזה שהוא מצחיק, מה שתוקע אצבע בעין למי שטוען שלנשים אין חוש הומור.

הלוואי ויכולתי (2)

פתאום מצאתי שיר ישן שלי, אז הנה הוא (נחשו בעצמכם ממתי הוא)

לגור באוהל

לאכול קוטג'

לצייץ בטוויטר

לשנות סטטוס

לצעוק במגאפון

להיות בהפגנה

לשיר בעברית

לחבק שוטר

ולדעת שאני 

חלק ממשהו

 

גאווה ודעה קדומה – עיבודים שונים, תרגומים שונים, אותו סיפור

באנגלית יש סדרה הנקראת 

Usborne Young Reading

המיועדת לקוראים צעירים. הסדרה מגישה לקורא הצעיר קלאסיקות בעיבוד קל (יחסית). מדובר משימה קשה ביותר, אך הסדרה הזו עושה זאת בהצלחה מרובה ולכן אני ממליצה עליה בחום. הבת שלי (8) הביאה את העיבוד ל"גאווה ודעה קדומה" אחרי שצפינו בשלושת החלקים הראשונים מסדרת הטלוויזיה בכיכובם של קולין פירת' וג'ניפר אייל (Ehle) והעיבוד המקוצר הזה עזר לה להבין מה קורה בסדרה. העיבוד הזה נפתח בהקדמה הבאה: "סיפור זה מתרחש לפי כמעט מאתיים שנה, כשהחיים היו שונים מאוד, בייחוד לנשים. בתקופה זו לנשים לא היתה קריירה, ואם, כמו משפחת בנט בסיפור, לא היה להן הרבה כסף, זה היה חשוב מאוד שהן יתחתנו, ושיתחתנו היטב. למעט מאוד נשים היתה הפריבילגיה להתחתן מאהבה". (העיבוד, ואני משערת שגם הערה זו, נעשו על ידי סוזנה דווידסון Susana Davidson)

לאורך כל העיבוד הזה מודגש הנושא של "להתחתן מאהבה". ובהשוואה למקור זו בערך הנקודה המרכזית ש"צורמת" לקורא שאמון על המקור (אם בעברית או אם באנגלית). כי כמו שאומרת עירית לינור באחרית הדבר בתרגום שלה "בהקשר רומנטי היא חושבת שלוש פעמים לפני שהיא מעיזה לירות בתותח הכבד: love" (עמ' 385). כששרלוט לוקאס מספרת על אירוסיה למר קולינס ומסבירה את שלה, אז "אליזבת ענתה בשקט :"ללא ספק" ולאחר שתיקה מביכה חזרו אל שאר בני המשפחה (…)מעולם לא שיערה שברגע האמת תקריב כל רגש נעלה לטובת יתרונות חומריים." (עמ' 130, תרגום: עירית לינור).  בעיבוד לעומת זאת כתוב:

"Lizzy said nothing. She felt deeply that she could never marry without love."

החיסרון בתרגום של עירית לינור שהיא כל כך אוהבת את הספר עד שהיא אוהבת את מרת בנט, לועגת למר בנט ומתענגת יותר מדיי על הדמויות וההבטים האינטלקטואליים של הסיפור לעומת ההבט המוסרי הראשוני של הספר; ובאופן מוסרי, ראשוני, ג'יין אוסטן מאמינה שאין להתחתן ללא אהבה; שנישואין תועלת, ללא אהבה,  אין בהם תועלת. אז נכון, עם התבגרותינו (וגם אני התבגרתי מאז שקראתי את הספר לראשונה) אנחנו מבינות יותר שגם אם אישה נראית נלעגת בספר, במציאות היא מקסימה, שהמעשיות של מרת בנט היא אולי וולגרית אבל בהחלט במקום, ושמאחורי מעטה הציניות והפילוסוף של מר בנט מסתתר רומנטיקן, וזו הסיבה למה הוא מתחנן בפני בתו: "ילדתי, אנא חסכי ממני את הצער שאחוש אם אראה שאינך מסוגלת לכבד את שותפך לחיים. אינך יודעת במה את מסתבכת." (תרגום: עירית לינור, עמ' 361). 

גרסת הטלויזיה הראשונה שראיתי של הסדרה היא זו מ 1985 , אחר כך קראתי את התרגום של אהרון אמיר בהוצאת "מעריב" (גאווה ומשפט קדום) אחר כך קראתי את המקור באנגלית, (בסביבות הזמן שיצאה הגרסה מ 1995) אחר כך עברתי על התרגום שנקרא "אהבה וגאווה" (מזעזע, אגב, שומר נפשו ירחק) ובסוף גם יש לי התרגום של עירית לינור בהוצאת ידיעות ספרים-כתר.  כל גרסה נותנת דגש קצת שונה, כל גרסה מאפשרת לראות במשקפיים קצת שונים. ודווקא הגרסה המקוצרת הזכירה לי שכשהייתי קטנה הכי הזדהיתי דווקא עם מר דארסי, השחצן והשתקן, כי הוא זה שהצליח לשנות את דרכיו. כי אוסטן מאמינה שאנשים יכולים לשנות את דרכיהם אם הם מוצאים לנכון להקיף את עצמם באנשים טובים. וזה מה שהופך את מר דארסי דווקא לגיבור החביב ביותר מבין גיבוריה של ג'יין אוסטן, והוא זה שכולנו היינו רוצות להינשא לו. שכן הוא לא רק עשיר, אלא אם נוזפים בו, הוא גם משתנה. וגם אנחנו יכולות להשתנות. ולאהבה יש כוח חיובי. האין זה נפלא לחשוב כך, גם אם הפכנו להיות מרת בנט שרואה הכל דרך משקפי התועלת של כל דבר?