לא מזמן לקחתי מהספריה המקומית את הספר

Pumpkin Flowers – A soldier's story.

הספריה המקומית נמצאת במרוברה (פרבר של סידני, אוסטרליה). הספר נפתח בסרטוט של מוצב דלעת, אז החלטתי לקחת את הספר, למרות הסיכון שעל העטיפה:

המדבקה האדומה קבעה שיש לסיים את הספר בשבוע, אין הארכות. אז נכון שאת הספר של אתגר קרת :שבע השנים הטובות קראתי באנגלית, וגם לו היתה מדבקה אדומה, אבל אתגר קרת כותב רזה. וזה סיפור על צבא.

כשקראתי שהוא הופיע ברשימת מאה הספרים הטובים של ניו יורק טיימס הבנתי גם למה.

הספר הוא זכרונות/סקירה המתחלקת לארבעה חלקים:

סיפור שירותו הצבאי של אבי אופנר

סיפורה של ברוריה שרון, קיבוצניקית מאשדות יעקב , שהצטרפה לתנועת ארבע אימהות

סיפור שירותו הצבאי של המחבר, מתי פרידמן, יליד קנדה

וסיפור הטיול שהוא החליט לבצע אחרי שירותו הצבאי, בלבנון.

זהו ספר חשוב על השנים 1994-2000 בלבנון. יש אירועים שפשוט תפסו אותי, כישראלית, בבטן: אסון המסוקים (הייתי סטודנטית באוניברסיטה) אסון השייטת, 1998 (היכרתי את בעלי – דייט ראשון ושני התרחשו בתאריכים הללו) – והפיגוע במלון פארק (9 חודשים אחר כך נולדה בתי הבכורה. השכבה שלה היא היחידה בבית הספר בה יש "בייבי בום" בסוף דצמבר).

זה ספר מעניין כי מצד אחד הוא מדבר על תקופה שאני מכירה, ומצד שני לא. גם מי מידידיי שהיה בלבנון מיעט לדבר על כך. דיברו על הפחד, אבל שום דבר לא מסביר את הפחד טוב מספיק כמו הסיפור על ההיתקלות בשקית ניילון.

הוא מעניין כי נקודת המבט של הספר – מצד אחד, עיתונאי שממש שירת בלבנון (בניגוד, נניח, ל רון לשם, מחבר "אם יש גן עדן"). מצד שני, אדם שגדל בקנדה, ולכן יש דברים שאולי לנו נראים מובנים מאליהם, אבל לא לו. בנוסף, יש לו תואר אקדמאי בלימודי מזרח תיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, וזה מאפשר לו להיות יותר מתייר מודע בטיולו בלבנון.

הספר חשוב כי הוא מתאר מלחמה שיש עליה מעט תיאורים ספרותיים (לפחות לא בספרות הפופולרית). בביקורת שקראתי ב"הארץ" כתוב היה שסופר מתעלם מספרות ענפה – אני לא חושבת זה נכון. קראתי את "מלחמת שולל" על שלושת החודשים הראשונים של מלחמת לבנון, ואת "אם יש גן עדן" על הנסיגה, אבל על התקופה הזו באמת לא ידוע הרבה. לא, הסופר אינו משמיט את הספרות שיש בנושא, הביבליוגרפיה בסוף הספר היא ענפה, אבל לא מספיק. הביקורת היא שלילית והמבקר מודה שהוא מקנא במחבר – הוא היה שם. אני לא. לעתים קשה לכתוב ביקורת על נושא כל כך קרוב.

הכתיבה היא קולחת והשפה היא מאוד עשירה – אני קראתי את הספר באנגלית ואני מודה שלא פעם נתקעתי במילים שאני לא מכירה. התפיסה של הסופר שמצד אחד מכיר את העניינים מבפנים, ובטיול שלו (חלק ארבע) גם הבין ערבית (אם כי לא השתמש בשפה הזו) ומצד שני מספיק מרוחק כדי לא לקבל כל דבר כמובן מאליו, הופכת את הספר הזה לראוי לדיון. העובדה שהחיזבאללה בחרו לתאר את הנסיגה מלבנון כניצחון שלהם על האויב הציוני במלחמה שאיננה נגמרת (כי אין להם כוונות להפסיק להילחם) מעלה שוב את השאלה של ההיסטוריה שנכתבת על ידי המנצחים. הוא לא מהסס לפתוח בדיון ולהשאיר שאלות פתוחות, באופן שמכריח אותנו להמשיך לשאול שאלות גם אחרי הספר. וזה הופך את הספר לספר חשוב וראוי לדיון.

זה לא ספרות בדיה, זה סיפור שהוא חלקו זכרונות וחלקו תחקיר עיתונאי מקיף, שכתוב היטב ומעורר מחשבה ודיון. הספר מומלץ בחום ומעניין אותי לקרוא חוות דעת אחרות על הספר, מאנשים שהיו שם וגם מאנשים שלא.

החיים העניקו לי מעט זמן ובחדר האורחים בקיבוץ מצאתי את הספר "אשת חיל" של ליהיא לפיד שזמן רב מאוד רציתי לקרוא אותו. סיימתי אותו בשעות ספורות (הכתיבה היא "לפידית" ועל כן מאוד שטוחה) ויצאתי ממנו עם תובנות, אותן אני רוצה לחלוק כעת:

תקציר העלילה:

בחורה צעירה ומוכשרת (המכנה את עצמה לעיתים "נסיכה" ולעתים "אני") פוגשת בחור גרוש עם ילד, מתחתנים, העתיד נראה ורוד. היא עובדת והוא מרוויח יותר ממנה ("וזה בסדר") ואז באים הילדים במרווחים קצרים מאוד. הראשון בריא, השנייה עם צרכים מיוחדים. והיא שוקעת לתוך הטיפול בילדים הקטנים תוך תחושת החמצה קשה מאוד ובחיפוש אחר מדליה, שלא מגיעה.

והספר מטריד במיוחד בגלל שהמשפחה משלמת מחיר כבד על הרצון להסתיר את העובדה שיש לה ילדה עם צרכים מיוחדים. למשל במסיבה, כששואלים אותה "מה היא עושה?" והיא עונה "אני בבית עם הילדים" . אז עונים "אה, לא ידעתי שילדת לא מזמן" ובמקום לענות, פשוט: "יש לי ילדה עם צרכים מיוחדים" ומשם לקחת את השיחה לכיוון אחר לגמרי, היא מתביישת. או כשהיא הולכת לבריכה כי היא מתביישת ממה שיגידו (?!) כי הילדה בבריכה עם המטפלת. במקום פשוט להגיד "יש לי ילדה עם צרכים מיוחדים ששוחה מצוין ואני נהנית לבלות שעה עם הילד עם הצרכים הרגילים".

נכון, אל תדון אדם עד שתגיע למקומו, אבל אם הפקידה אצל רופא השיניים שלי אמרה לי שיש לה בן אוטיסט ולכן הוא הולך לתיכון "ההוא" (והיא דווקא מאוד מרוצה), ואם חבר של בעלי מהעבודה , כשאנחנו נפגשים, אמר שיש לו בן אוטיסט, אז כואב לי שאנשים עם הפרופיל התקשורתי כמו משפחת לפיד לא אומרים שיש להם בן אוטיסט. הידע של שיחות הגינה שעובר – וביחוד אצל משפחה עם ילדים אוטיסטים – הוא עצום.

עוד מפריע העובדה שהכתיבה נעדרת כל סממני זמן ומקום. כלומר, לכותבת יש ילדים, בעל, הורים ו…. – זהו. כמה חברות, אבל אין לה קהילה, וחוץ מהמעגל הפנימי שלה (וחוסר ההכרה, הנושא חוזר עשרות פעמים) היא לא מכירה בכלל במה שנמצא מעבר לאף שלה. הכתיבה מעוקרת מרגש במובן מסוים. יש את האכזבה של מי שאני ממה שחשבתי שאני אהיה, וכמובן יש את הנושא של הדשא של השכן, אבל מה שאני לוקחת מהספר הוא שמשפחה שמוציאה משאבים עצומים כדי לעזור לבת שלהם (ועל כך הם בהחלט ראויים לכל הערכה) מוציאה גם משאבים עצומים כדי לשמור על הסוד. אני בפירוש סבורה שהמטרה העיקרית (אם לא היחידה) של הספר היתה לשחרר את המשפחה מהסוד, ועל כן אומר שהספר נטול אולי ערך ספרותי אך הוא עדיין בעל ערך רב. אני תוהה האם ליהיא מסייעת למשפחות אחרות בעצה טובה או בהסברים.אני רוצה להאמין שכן.

יצא לי לקרוא באחרונה שני ספרים עבריים בזה אחר זה: "סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן ו"ימים של בהירות מדהימה" של אהרון אפלפלד. הספר הראשון שקראתי (האחרון של דויד גרוסמן) "חוזר למקורות" מבחינת גרוסמן, כלומר הוא מתייחס ליחס בין ילד להוריו ניצולי השואה.שני הספרים לפני אחרונים של גרוסמן: "אישה בורחת מבשורה" ו "נופל מחוץ לזמן" מתייחסים שניהם לאותו נושא והוא הכותב כהורה. במובן מסוים זה מרגיע לקרוא על השואה, שהיא הטרגדיה אותה דויד גרוסמן מדמיין ומנסה לחוות ולהסביר, לעומת הטרגדיה אותה הוא באמת חווה (ואותה הוא גם כן מנסה להסביר). נושא השואה אצל גרוסמן הופיע בצורה מאוד דרמטית ב"עיין ערך: אהבה" שלו, שנע בין ז'אנרים שונים: הראשון הוא הנובלה "מומיק" ומסתיים במאמר כמו-אנציקלופדי. אבל אין ספק שלמרות היסודות הפנטסטיים בספר, הסופר עשה תחקיר. ועל כן הקורא מאמין לו.

ואז קראתי את "ימים של בהירות מדהימה" מאת חתן פרס ישראל אהרון אפלפלד וכמה שאני התאכזבתי. אויש כמה שאני התאכזבתי. כל הטוענים על קיפוח מזרחי צודקים כי הנה כותב אהרון אפלפלד ספר והמבקרים קופצים לדום וכולם אומרים האח הידד (טוב, רק שתי ביקורות שקראתי, אבל עדיין) והקורא מגלגל עיניים ותוהה: איפה היה העורך?

תקציר העלילה: בספר מסופר על תיאו, שגדל בעיירה באוסטריה, בימים הראשונים לאחר השחרור ממחנות הריכוז. הוא נתקל באנשים שחלקם מתנהגים כמו אנשים טובים וחלקם כמו בהמות, וכנהוג בספרים מסוג זה הוא חוזר אחורה בדמיונו לימים לפני המלחמה, למשפחה בה הוא גדל ויחסים בין הוריו. עד כאן בסדר. אבל הוא מספר שוב ושוב ושוב ושוב איך אימא שלו היתה נוסעת למנזר לשמוע את המוזיקה של באך ואיך אבא שלו לא הבין אותה, ושוב הוא מתאר חלום ושוב הוא מתאר חלום ואני שואלת את עצמי:

  1. חוץ מההורים שלך לא היו לך חיים? הגיבור הוא בן פחות או יותר 20.
  2. באיזה גיל היית כשהיה ה"אנשלוס" או אירועים הסטוריים מרכזיים אחרים?
  3. איך זה שה"אנשלוס" לא מוזכר אפילו בספר?
  4. האם המשפחה לא שקלה בשום שלב שהוא לברוח?
  5. 2. כמה כוסות קפה יכול אדם לשתות בלי לחטוף הרעלת קפאין (וביחוד אם האדם הזה הרגע השתחרר ממחנה ריכוז)?

אם הוא היה כותב סיפור קצר בן 3000 מילה מעלילת הספר הוא בוודאי היה ראוי לכל השבחים. הספר לא מחזיק עלילה של רומן. יש לי הההרגשה הכואבת שאם זה לא היה על "שואה" ולא היה חתום על זה "אהרון אפלפלד" הספר היה נדחה מכל בית הוצאה מכובד כלעומת שבא. אני חושבת שההפך: ספרי שואה חייבים להיצמד לאמת ההסטורית כמה שיותר. ספר שכותב סופר יליד 1932 מוטב שידייק בפרטים. חמור מכך: בפסקה הראשונה על חייו בויקיפדיה תמצאו יותר ערך ספרותי מכל מה שמצאתי בספר הזה. גם אדם שחווה את השואה על בשרו, כשהוא יושב וכותב ספר שהוא לא על עצמו ומנסה להסביר לעצמו דברים על הימים ההם, מן הראוי היה לחקור יותר – את הדמות אם לא את הסיטואציה – ולהביא את תוצרי המחקר לקוראים.

וההשוואה לדויד גרוסמן לעיל מתבקשת. דויד גרוסמן הרי לא היה בשואה, והסיפור איך הדוד של מומיק ניצל הוא בדוי לחלוטין: אבל כמו במדע בדיוני ראוי לשמו, התחקיר שהוא מבצע הוא כזה שהקורא מאמין לו. וזה מה שחשוב.

גם אני קראתי השנה את הספר הנ"ל של שלי גרוס, ולעניות דעתי זה הספר הפמיניסטי של השנה.

לכאורה, זהו ספר קליל על אישה ובגדים. למעשה, למרות השפה הקלילה יש פה משהו חשוב ומהותי:

יש פה אישה שחוגגת ארבעים.  מה שמטריד אותה בחיים זה לא האיש שלה (אותו היא רואה בתור סוג של נס,  אבל עדיין מתארת מריבה באופן חינני למדיי)

ולא למצוא לעצמה מאהב

ולא סוד משפחתי (כי את הסודות המשפחתיים היא כבר גילתה)

ולא התמודדות עם הילדים (שלהם קוראים הגרי ויואב, מי אמר מכורה לטלוויזיה ולא קיבל? )

אלא היחסים במקום העבודה.  בוסית מגעילה, הרצון והצורך להתפרנס בכבוד, וכמה חשוב לנו להינות מהעבודה שלנו.

הערה קטנה : אני לא יודעת כמה שלי גרוס מודעת לזה, אבל כשהגר מציינת באוזני אמא שלה שהחרימו אותה – מי שעבר/ה את הסיוט שנקרא לעבוד במקום מגעיל יודע כמה זה בדיוק כמו חרם.  כך שהספר הזה, למרות היותו קטן ולא יומרני, נשאר איתי להרבה יותר זמן ממה שניתן היה לצפות.

חוץ מזה שהוא מצחיק, מה שתוקע אצבע בעין למי שטוען שלנשים אין חוש הומור.

פתאום מצאתי שיר ישן שלי, אז הנה הוא (נחשו בעצמכם ממתי הוא)

לגור באוהל

לאכול קוטג'

לצייץ בטוויטר

לשנות סטטוס

לצעוק במגאפון

להיות בהפגנה

לשיר בעברית

לחבק שוטר

ולדעת שאני 

חלק ממשהו

 

באנגלית יש סדרה הנקראת 

Usborne Young Reading

המיועדת לקוראים צעירים. הסדרה מגישה לקורא הצעיר קלאסיקות בעיבוד קל (יחסית). מדובר משימה קשה ביותר, אך הסדרה הזו עושה זאת בהצלחה מרובה ולכן אני ממליצה עליה בחום. הבת שלי (8) הביאה את העיבוד ל"גאווה ודעה קדומה" אחרי שצפינו בשלושת החלקים הראשונים מסדרת הטלוויזיה בכיכובם של קולין פירת' וג'ניפר אייל (Ehle) והעיבוד המקוצר הזה עזר לה להבין מה קורה בסדרה. העיבוד הזה נפתח בהקדמה הבאה: "סיפור זה מתרחש לפי כמעט מאתיים שנה, כשהחיים היו שונים מאוד, בייחוד לנשים. בתקופה זו לנשים לא היתה קריירה, ואם, כמו משפחת בנט בסיפור, לא היה להן הרבה כסף, זה היה חשוב מאוד שהן יתחתנו, ושיתחתנו היטב. למעט מאוד נשים היתה הפריבילגיה להתחתן מאהבה". (העיבוד, ואני משערת שגם הערה זו, נעשו על ידי סוזנה דווידסון Susana Davidson)

לאורך כל העיבוד הזה מודגש הנושא של "להתחתן מאהבה". ובהשוואה למקור זו בערך הנקודה המרכזית ש"צורמת" לקורא שאמון על המקור (אם בעברית או אם באנגלית). כי כמו שאומרת עירית לינור באחרית הדבר בתרגום שלה "בהקשר רומנטי היא חושבת שלוש פעמים לפני שהיא מעיזה לירות בתותח הכבד: love" (עמ' 385). כששרלוט לוקאס מספרת על אירוסיה למר קולינס ומסבירה את שלה, אז "אליזבת ענתה בשקט :"ללא ספק" ולאחר שתיקה מביכה חזרו אל שאר בני המשפחה (…)מעולם לא שיערה שברגע האמת תקריב כל רגש נעלה לטובת יתרונות חומריים." (עמ' 130, תרגום: עירית לינור).  בעיבוד לעומת זאת כתוב:

"Lizzy said nothing. She felt deeply that she could never marry without love."

החיסרון בתרגום של עירית לינור שהיא כל כך אוהבת את הספר עד שהיא אוהבת את מרת בנט, לועגת למר בנט ומתענגת יותר מדיי על הדמויות וההבטים האינטלקטואליים של הסיפור לעומת ההבט המוסרי הראשוני של הספר; ובאופן מוסרי, ראשוני, ג'יין אוסטן מאמינה שאין להתחתן ללא אהבה; שנישואין תועלת, ללא אהבה,  אין בהם תועלת. אז נכון, עם התבגרותינו (וגם אני התבגרתי מאז שקראתי את הספר לראשונה) אנחנו מבינות יותר שגם אם אישה נראית נלעגת בספר, במציאות היא מקסימה, שהמעשיות של מרת בנט היא אולי וולגרית אבל בהחלט במקום, ושמאחורי מעטה הציניות והפילוסוף של מר בנט מסתתר רומנטיקן, וזו הסיבה למה הוא מתחנן בפני בתו: "ילדתי, אנא חסכי ממני את הצער שאחוש אם אראה שאינך מסוגלת לכבד את שותפך לחיים. אינך יודעת במה את מסתבכת." (תרגום: עירית לינור, עמ' 361). 

גרסת הטלויזיה הראשונה שראיתי של הסדרה היא זו מ 1985 , אחר כך קראתי את התרגום של אהרון אמיר בהוצאת "מעריב" (גאווה ומשפט קדום) אחר כך קראתי את המקור באנגלית, (בסביבות הזמן שיצאה הגרסה מ 1995) אחר כך עברתי על התרגום שנקרא "אהבה וגאווה" (מזעזע, אגב, שומר נפשו ירחק) ובסוף גם יש לי התרגום של עירית לינור בהוצאת ידיעות ספרים-כתר.  כל גרסה נותנת דגש קצת שונה, כל גרסה מאפשרת לראות במשקפיים קצת שונים. ודווקא הגרסה המקוצרת הזכירה לי שכשהייתי קטנה הכי הזדהיתי דווקא עם מר דארסי, השחצן והשתקן, כי הוא זה שהצליח לשנות את דרכיו. כי אוסטן מאמינה שאנשים יכולים לשנות את דרכיהם אם הם מוצאים לנכון להקיף את עצמם באנשים טובים. וזה מה שהופך את מר דארסי דווקא לגיבור החביב ביותר מבין גיבוריה של ג'יין אוסטן, והוא זה שכולנו היינו רוצות להינשא לו. שכן הוא לא רק עשיר, אלא אם נוזפים בו, הוא גם משתנה. וגם אנחנו יכולות להשתנות. ולאהבה יש כוח חיובי. האין זה נפלא לחשוב כך, גם אם הפכנו להיות מרת בנט שרואה הכל דרך משקפי התועלת של כל דבר?

ענת לוין השאילה לי את הספר של יעל הדיה "רביעי בערב", שלא על מנת לקבל בחזרה. הספר מספר (מתוך הכריכה האחורית) :"שבעה אנשים נפגשים בימי רביעי בערב בחדר ישיבות … ברמת גן. אין להם דבר במשותף חוץ מהיות הורים – הורים לא מספיק טובים, כך נראה להם. הם מחפשים משהו, לא ברור מה. תשובות, עצה טובה, אולי גאולה."

קראתי אותו אחרי שכבר קראתי (מזמן) את "עדן" של הדיה, וכצפוי, הוא היה מאוד קריא, וכמו "עדן" הוא גם היה מאוד בוטה מבחינה מינית. בוטה אפילו באופן מביך ולא אמין. ניקח למשל את זוהר, שבין שבעת האנשים האלה יש אם חד הורית,  מבחירה, שגדלה בבית של אב חד הורי (אימה נטשה אותה ואת בעלה בילדותה) ואני שאלתי את עצמי: זיונים? (זו מילה שיעל הדיה מרבה להשתמש בה) – זה כל מה שמטריד אותך? יש פה תהייה: להיות חד הורית בלי משפחה תומכת (אין לה אחות, אין לה בני דודים, אין לה אימא) – זה אפשרי בכלל? טכנית? בלילות הראשונים כשהעולם מתהפך ואת צריכה עזרה – פיזית – ממישהו או עדיף מישהי – מי היה שם? וכסף – זה גם כן עניין שמטריד אותי מאוד – אם חד הורית המתפרנסת מלהיות עורכת ספרים, מותר לשאול "איפה הכסף?" במובן של האם יש מספיק לשכ"ד ולקנות לילדים שלנו, שמגיע להם ה-כ-ל את מה שאנחנו רוצים, או שאנחנו חושבים שמגיע להם כי זה חיוני להתפתחותם.

מילה שנייה שיעל הדיה מרבה להשתמש בה בספר זה חמלה, ובשלב כלשהו בספר ברור לי שהמחברת חומלת על גיבורים מסוימים, ולא חסה כל כך על אחרים. וכך אני יכולה לדעת אם יהיה לאותו גיבור "סוף טוב" או לא. מפריע שבספר שמורכב ממונולוגים אין לכל דמות שפה מובחנת, וכך הדמויות מתבלבלות.  חווית ההורות כוללת שאלות תהיות ודילמות אינסופיות – נראה כאילו לחלק מהדמויות ההורות מהווה תירוץ לבוא לקבוצה, לא סיבה אמיתית. זה דווקא סביר, מה שכן, סצינות "נזכרות" – סצינות שזוכרים אותן אחר כך כשהספר נגמר ולא כוללות מין, כוללות רק את החיים האמיתיים – כאלה יש מעטות, מעטות מדיי בספר.

בביקורת על "עדן" שהוספתי לה קישור לעיל, מעלה תמר מרין את הנושא של "הערבי", ש"חשוד כגנב" ואז מתברר שהוא לא. זו גם כן תימה – גם כאן יש ערבי, שוב, עם שם פרטי בלבד, שבאמת גונב. והעובדה שנותנים בו אמון משחקת לרעת הנותן בו ביחסיו עם נשים. שינוי פוליטי בעמדות הכותבת? ייצוג המציאות נאמנה? אין לי מושג.