דמות בסדרת טלוויזיה מתה כשהסדרה יורדת. לא קודם, לא אחר כך. כשהסדרה יורדת אנחנו נפרדים מהדמויות שליוו אותנו ונכנסו לליבנו. אפילו לעתים בעולם הריאליטי הדמות שאהבנו בתוכנית הבישול מפשלת כבד ב"אח הגדול וי איי פי". אבל בסדרות מתוסרטות האבל כבד יותר. למשל: ג'ואי לא הצליח להמריא עצמאית בלי צ'נדלר. הוא יכול להאשים את המפיקים והכותבים כמה שהוא רוצה, אבל כוחה של "חברים" היה בהיותה משושה שווה צלעות, חרק בעל 6 רגליים (כך הכותבים התייחסו אליה), ולא היתה לאף אחת מהדמויות בה זכות קיום עצמאית. וכך לגבי "הבית של פיסטוק" בעלת שתי הדמויות, שהיתה מעניינת פחות מ"רגע עם דודלי" עם שלוש הדמויות (ארבע כולל חביתוש).

השבוע נפטר שחקן "בברלי הילס 90210", לוק פרי. והידיעה הזו מוזרה ותמוהה. אני מאוד אהבתי את סדרת הטלוויזיה הזו, ודילן היה מבחינתי רק דמות בטלוויזיה. זה מוזר לשמוע ששחקן בן 52 מת באופן פתאומי אבל זה לא תופס אותי בקישקעס כמו ידיעות אחרות על מוות של דמויות אמיתיות בחיי. אנשים אמיתיים, שהכרתי באופן מלא, וידעתי איך לחיצת היד שלהם מרגישה ואיך הם באמת מתנהגים – אני שומרת את העצב האמיתי בשבילם. דמות טלוויזיונית נעלמה כבר מזמן, עברה דירה, הסדרה נסגרה, והעולם שבו היא נוצרה והצליחה – גם הוא נעלם.

***

בברלי הילס 90210 הצליחה כי היו בה ארבע דמויות נשיות שונות, מצליחות בדרכן ומתמודדות בדרכן עם אתגרים שונים שכל דמות גררה. וזה לא היה רק מי אוהב את מי: הצלחה אקדמאית היתה חלק מהחיים, אבל כמו שכל מי שהיה אי פעם בתיכון יודע: היא לא היתה החיים. גם כסף, גם חברות, גם שינויים, גם השתייכות, גם משפחה, גם כבוד והערכה בתוך הכיתה. בדילמה בין ברנדון לדילן העדפתי את ברנדון, אבל כל מי שהסתכל בתמונה עדכנית יודע: דילן נשמר יותר יפה. 

בברלי הילס 90210 הצליחה כי היא נגעה בסוגיות המרכזיות. לכל הרוחות – סקוט, אחת הדמויות המשניות, נהרג בתחילת העונה השנייה במשחק בנשק.וברנדון נזף באנדריאה שהיא הכניסה את הנושא של פיקוח נשק להספד. להגנת יוצרי הסדרה יצוין שזה היה אקדח קטן, לא נשק אוטומטי שהילדים בימינו מסתובבים איתו. הפרק בו הם מדברים על האשמות שווא בהטרדה מינית ומקורן הוא פרק שיש בו יותר אמת מבדייה. אני מתייחסת לפרק הזה כמקרה אמיתי שקרה באמת, לא לפרק בסדרת טלוויזיה. 

בברלי הילס 90210 הצליחה יותר מחוץ לאמריקה מאשר באמריקה (כך שמעתי את ג'ייסון פריסטלי אומר בעצמו בראיון טלוויזיוני פה כשהייתי בחופשת לידה). "90210" אף פעם לא היו "חברים" עם למעלה מ 20% רייטינג, והם לא היו צריכים להיות. כל סדרות התיכון האמריקאי יש בהן את ה"מעודדות" ואת "שחקן הפוטבול"; לא בברלי שלנו. קלי היתה מקובלת כי בחורה כמו קלי היא מקובלת איפה שהיא לא תהיה. אנדריאה היתה ממוקדת מטרה. אלה החיים. וגם אנשים מישראל או מאוסטרליה או מאירופה יכולים להזדהות עם הסדרה הזו. 

בברלי הילס 90210 הצליחה כי המבוגר האחראי היה סייד קייק, הוא לא בא כדי לפתור בעיות. הילדים הצליחו לפתור בעצמם את הבעיות של עצמם. 

לבברלי הילס 90210 היה חוש הומור. שזו בהחלט יציאה נדירה. הטקסטים היו פשוט מצוינים עם משפטי מופת. "העץ לא נופל רחוק מהאבוקדו" מודיעה קלי לסטיב כשהיא מסבירה לו את ההתנגדות שלה לכך שאמא שלה תצא עם אבא של דייויד סילבר. "סדרי עדיפויות, סטיב!" נוזף דייויד בחברו כשדונה מודיעה לסטיב שהם ייעזרו לארגן את החתונה אחרי שהן יסיימו להתייפות. וכמובן, כשיש יום צילומים לספר המחזור בבית הספר ובשירותי הבנות עמדות קלי, דונה, אנדריאה וברנדה מול הראי ועוד איזה 1000 ניצבות מאחורה, בשביל האמינות. והמשפט הקלאסי מכולם:

אנדריאה: השם שלו ברנדון, סבתא, ברנדון וולש

סבתא של אנדריאה: ובכן, לא חשבתי שקוראים לו ברנדון מנדלבאום!

****

חשבתי לציין שאם בסדרת הטלוויזיה על החידוש של "בברלי", סצינה ראשונה תהיה נוסח:

ברנדה: "רק שלא ייבקשו ממני להצטלם עם ביקיני".

אנדריאה: "להזכירכם – כבר אז לא הצטלמתי עם ביקיני"

קלי: "אני לא אצטרך להצטלם עם ביקיני, נכון?"

דונה: "אפשר להצטלם עם ביקיני?"

****

והערה אחרונה לסיום: לג'ייסון פריסטלי היתה תאונת דרכים כמעט קטלנית ב-2002. זו הסיבה למה הוא נראה מעט מעוות בתמונות – הוא באמת איבד חלק מהגולגולת שלו. שנון דוהרטי נאבקה בסרטן השד. ודווקא לוק פרי נפטר ראשון. הם גדלו ביחד בתנאים משונים, וכשקראתי עכשיו את הכתבות עליו התרשמתי שהוא היה בן אדם ממש מקסים. טוב לב ועם רגליים על הקרקע. זה מעורר מחשבות על המוות ובעיקר על החיים ואיפה שאני הייתי כשראיתי את הסדרה, איפה החברים שלי היו ואיפה הם עכשיו.