לפני קצת יותר מ-17 שנים עשינו טעות, שאנחנו משלמים עליה עד היום

החלטתי לכתוב על זה ברצף, אולי הכעס ישתחרר. זה פשוט נקמה, כי לכתוב על זה פה, ב"אינטרנט", יכעיס יותר מכל דבר אחר. ועדיין לא השלמתי עם זה. ואני לא רוצה ללכת עם זה ל"טיפול פסיכולוגי", כי קודם כל, זו הגרסה הרשמית (2021), והסיבה השנייה, אולי אחרים.ות ילמדו מהטעות שלי. שלנו.

לפני 17 שנים עברנו לגור באוסטרליה.

"סוף העולם!" "אפשר לחשוב!" "מה כבר רע באוסטרליה?!"

הכל.

יש משהו בגישה הישראלית שאומר שרק אצלנו גרוע ובמדינות אחרות אין בעיות. צאו מהסרט. (א) ישראל היא מעצמה בהמון תחומים, זה, אגב, לא חדש מעכשיו, אבל כשאי השיווויון בעולם הולך ומעמיק אז ישראל הולכת ומזנקת כלפי מעלה (ב) הרבה בעיות נוסח "אפלייה מובנית" ו-"חוסר שיוויון זכויות בסיסי" קיימות גם במדינות אחרות, לא רק בישראל. באוסטרליה, ספציפית, יש את הבעיה של האוכלוסייה הילידית (האבוריג'ינים), כך שאם רוצים להרגיש אשמה באמת לא חסר על מה. (ג) "אדם הוא תבנית נוף מולדתו" ולדעתי גם האריתראי/סורי/אפגניסטני שברח מהזוועות במולדתו רוצה לחזור. כמובן, בתנאי שהוא יוכל לחיות. הפתרון לבעית הפליטים הוא להפוך את ארצות המוצא לראויות למגורים, אחרי שהספינות יוצאות זה כבר מאוחר מדי.

בסוף 2002 נולדה הבת הבכורה שלנו. ה"תיש" עבד בהיי טק, הסתדרנו (מצוין!) עם משכורת אחת (של היי טק, כן?). לא עבדתי, אבל גם לא ממש הרגשתי את הצורך. האבטלה היתה על 10% או משהו כזה, היתה לי תינוקת בבית אז הייתי שולחת קורות חיים, אבל בעיקר התמקדתי באימהות. והיו פיגועים, וזה היה מפחיד. גרנו ברמת-גן, בשכונה נהדרת, היו לי חברות-אימהות והייתי ממש מאושרת. הנהדרות של השכונה היתה בדיוק בזה – בשכונה, בשכנות, בחברות. לא הייתי צריכה יותר מזה.

התיש היה חוזר הביתה ורואה חדשות. את החדשות של חמש, של שש, של שבע וחצי, של שמונה, של תשע, של עשר וארבעים, ואחרי שהיה מסיים היה אומר שהוא רוצה לנסוע לאוסטרליה, להורים שלו. אמרתי לו שלא, ושיתחיל לגדל חיים, וזה כמובן לא עזר. הוא לא גידל חיים, ולא הפסיק לצפות בחדשות (עד לפני שבועיים, אבל זה סיפור אחר) והתפטר מהעבודה המאוד משובחת שלו, ונפרדתי מהחברות, ונסענו לאוסטרליה, להורים שלו, שבטח יעזרו לנו עם הילדה הקטנה.

מישהו מופתע שהם לא?

אני לא הופתעתי. אחרי הכל, הם התחתנו צעירים, ועכשיו כשהילדים יצאו מהקן הם רצו להתחיל לחיות. לא זה מה שהפריע לי.

הפריע לי שהוא לא הקשיב לי. אמרתי "יש לנו מספיק כסף לנסוע פעם בשלוש שנים" והוא הגיב ב "מה, אני אראה את ההורים שלי פעם בשלוש שנים?" ועכשיו *אני* רואה את ההורים שלי פעם בשלוש שנים (במקרה הטוב!) והוא את אמא שלו לא ראה עשר. תודה רבה באמת, אני ממש שמחה להיות פה. הפריע לי לעזוב חיים בהם הכסף לא היה משהו שמוטרדים ממנו לחיים בהם רק עכשיו, 17 שנים אחרי, כשאני עובדת משרה מלאה, יש פתאום מספיק כסף. הפריע לי שהצעתי שהוא ייקח פשוט חופשה ללא תשלום והוא אמר לי "לא עושים דבר כזה!" רק כדי להגיד לי, חודש אחרי שהגענו לאוסטרליה, והוא גילה לתדהמתו שאין עבודה (כי אין אינטרנט ואי אפשר לבדוק קודם) שהוא לא היה צריך להתפטר. תודה רבה, באמת תודה רבה. אשתך, הלא, היא סתם מטומטמת. בחורה, סך הכל. מה היא מבינה מהחיים שלה? ההורים שלך, עם המנטרות של "תחשוב טוב יהיה טוב" ושאר הבולשיט הזה, הם בוודאי יודעים מה טוב ומה נכון.

אז לסיכום, 17 שנים אחרי, אני עדיין מרגישה שכל מה שאני מבקשת נדרס תחת הטענה ש"אין דבר כזה" וגם "אני יכול לקבל החלטות לבד אז אני לא צריך חס וחלילה להתייעץ עם אף אחד כדי לקבל פרספקטיבה אחרת על הבעיה" וכמובן שאני נורא מתעגעגעת להורים שלי ולמשפחה שלי

אבל זה בסדר. בטח שטוב לי. אני באוסטרליה, לא? באוסטרליה אין בעיות.