לא מזמן לקחתי מהספריה המקומית את הספר

Pumpkin Flowers – A soldier's story.

הספריה המקומית נמצאת במרוברה (פרבר של סידני, אוסטרליה). הספר נפתח בסרטוט של מוצב דלעת, אז החלטתי לקחת את הספר, למרות הסיכון שעל העטיפה:

המדבקה האדומה קבעה שיש לסיים את הספר בשבוע, אין הארכות. אז נכון שאת הספר של אתגר קרת :שבע השנים הטובות קראתי באנגלית, וגם לו היתה מדבקה אדומה, אבל אתגר קרת כותב רזה. וזה סיפור על צבא.

כשקראתי שהוא הופיע ברשימת מאה הספרים הטובים של ניו יורק טיימס הבנתי גם למה.

הספר הוא זכרונות/סקירה המתחלקת לארבעה חלקים:

סיפור שירותו הצבאי של אבי אופנר

סיפורה של ברוריה שרון, קיבוצניקית מאשדות יעקב , שהצטרפה לתנועת ארבע אימהות

סיפור שירותו הצבאי של המחבר, מתי פרידמן, יליד קנדה

וסיפור הטיול שהוא החליט לבצע אחרי שירותו הצבאי, בלבנון.

זהו ספר חשוב על השנים 1994-2000 בלבנון. יש אירועים שפשוט תפסו אותי, כישראלית, בבטן: אסון המסוקים (הייתי סטודנטית באוניברסיטה) אסון השייטת, 1998 (היכרתי את בעלי – דייט ראשון ושני התרחשו בתאריכים הללו) – והפיגוע במלון פארק (9 חודשים אחר כך נולדה בתי הבכורה. השכבה שלה היא היחידה בבית הספר בה יש "בייבי בום" בסוף דצמבר).

זה ספר מעניין כי מצד אחד הוא מדבר על תקופה שאני מכירה, ומצד שני לא. גם מי מידידיי שהיה בלבנון מיעט לדבר על כך. דיברו על הפחד, אבל שום דבר לא מסביר את הפחד טוב מספיק כמו הסיפור על ההיתקלות בשקית ניילון.

הוא מעניין כי נקודת המבט של הספר – מצד אחד, עיתונאי שממש שירת בלבנון (בניגוד, נניח, ל רון לשם, מחבר "אם יש גן עדן"). מצד שני, אדם שגדל בקנדה, ולכן יש דברים שאולי לנו נראים מובנים מאליהם, אבל לא לו. בנוסף, יש לו תואר אקדמאי בלימודי מזרח תיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, וזה מאפשר לו להיות יותר מתייר מודע בטיולו בלבנון.

הספר חשוב כי הוא מתאר מלחמה שיש עליה מעט תיאורים ספרותיים (לפחות לא בספרות הפופולרית). בביקורת שקראתי ב"הארץ" כתוב היה שסופר מתעלם מספרות ענפה – אני לא חושבת זה נכון. קראתי את "מלחמת שולל" על שלושת החודשים הראשונים של מלחמת לבנון, ואת "אם יש גן עדן" על הנסיגה, אבל על התקופה הזו באמת לא ידוע הרבה. לא, הסופר אינו משמיט את הספרות שיש בנושא, הביבליוגרפיה בסוף הספר היא ענפה, אבל לא מספיק. הביקורת היא שלילית והמבקר מודה שהוא מקנא במחבר – הוא היה שם. אני לא. לעתים קשה לכתוב ביקורת על נושא כל כך קרוב.

הכתיבה היא קולחת והשפה היא מאוד עשירה – אני קראתי את הספר באנגלית ואני מודה שלא פעם נתקעתי במילים שאני לא מכירה. התפיסה של הסופר שמצד אחד מכיר את העניינים מבפנים, ובטיול שלו (חלק ארבע) גם הבין ערבית (אם כי לא השתמש בשפה הזו) ומצד שני מספיק מרוחק כדי לא לקבל כל דבר כמובן מאליו, הופכת את הספר הזה לראוי לדיון. העובדה שהחיזבאללה בחרו לתאר את הנסיגה מלבנון כניצחון שלהם על האויב הציוני במלחמה שאיננה נגמרת (כי אין להם כוונות להפסיק להילחם) מעלה שוב את השאלה של ההיסטוריה שנכתבת על ידי המנצחים. הוא לא מהסס לפתוח בדיון ולהשאיר שאלות פתוחות, באופן שמכריח אותנו להמשיך לשאול שאלות גם אחרי הספר. וזה הופך את הספר לספר חשוב וראוי לדיון.

זה לא ספרות בדיה, זה סיפור שהוא חלקו זכרונות וחלקו תחקיר עיתונאי מקיף, שכתוב היטב ומעורר מחשבה ודיון. הספר מומלץ בחום ומעניין אותי לקרוא חוות דעת אחרות על הספר, מאנשים שהיו שם וגם מאנשים שלא.

מודעות פרסומת