יצא לי לקרוא באחרונה שני ספרים עבריים בזה אחר זה: "סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן ו"ימים של בהירות מדהימה" של אהרון אפלפלד. הספר הראשון שקראתי (האחרון של דויד גרוסמן) "חוזר למקורות" מבחינת גרוסמן, כלומר הוא מתייחס ליחס בין ילד להוריו ניצולי השואה.שני הספרים לפני אחרונים של גרוסמן: "אישה בורחת מבשורה" ו "נופל מחוץ לזמן" מתייחסים שניהם לאותו נושא והוא הכותב כהורה. במובן מסוים זה מרגיע לקרוא על השואה, שהיא הטרגדיה אותה דויד גרוסמן מדמיין ומנסה לחוות ולהסביר, לעומת הטרגדיה אותה הוא באמת חווה (ואותה הוא גם כן מנסה להסביר). נושא השואה אצל גרוסמן הופיע בצורה מאוד דרמטית ב"עיין ערך: אהבה" שלו, שנע בין ז'אנרים שונים: הראשון הוא הנובלה "מומיק" ומסתיים במאמר כמו-אנציקלופדי. אבל אין ספק שלמרות היסודות הפנטסטיים בספר, הסופר עשה תחקיר. ועל כן הקורא מאמין לו.
ואז קראתי את "ימים של בהירות מדהימה" מאת חתן פרס ישראל אהרון אפלפלד וכמה שאני התאכזבתי. אויש כמה שאני התאכזבתי. כל הטוענים על קיפוח מזרחי צודקים כי הנה כותב אהרון אפלפלד ספר והמבקרים קופצים לדום וכולם אומרים האח הידד (טוב, רק שתי ביקורות שקראתי, אבל עדיין) והקורא מגלגל עיניים ותוהה: איפה היה העורך?
תקציר העלילה: בספר מסופר על תיאו, שגדל בעיירה באוסטריה, בימים הראשונים לאחר השחרור ממחנות הריכוז. הוא נתקל באנשים שחלקם מתנהגים כמו אנשים טובים וחלקם כמו בהמות, וכנהוג בספרים מסוג זה הוא חוזר אחורה בדמיונו לימים לפני המלחמה, למשפחה בה הוא גדל ויחסים בין הוריו. עד כאן בסדר. אבל הוא מספר שוב ושוב ושוב ושוב איך אימא שלו היתה נוסעת למנזר לשמוע את המוזיקה של באך ואיך אבא שלו לא הבין אותה, ושוב הוא מתאר חלום ושוב הוא מתאר חלום ואני שואלת את עצמי:
- חוץ מההורים שלך לא היו לך חיים? הגיבור הוא בן פחות או יותר 20.
- באיזה גיל היית כשהיה ה"אנשלוס" או אירועים הסטוריים מרכזיים אחרים?
- איך זה שה"אנשלוס" לא מוזכר אפילו בספר?
- האם המשפחה לא שקלה בשום שלב שהוא לברוח?
- 2. כמה כוסות קפה יכול אדם לשתות בלי לחטוף הרעלת קפאין (וביחוד אם האדם הזה הרגע השתחרר ממחנה ריכוז)?
אם הוא היה כותב סיפור קצר בן 3000 מילה מעלילת הספר הוא בוודאי היה ראוי לכל השבחים. הספר לא מחזיק עלילה של רומן. יש לי הההרגשה הכואבת שאם זה לא היה על "שואה" ולא היה חתום על זה "אהרון אפלפלד" הספר היה נדחה מכל בית הוצאה מכובד כלעומת שבא. אני חושבת שההפך: ספרי שואה חייבים להיצמד לאמת ההסטורית כמה שיותר. ספר שכותב סופר יליד 1932 מוטב שידייק בפרטים. חמור מכך: בפסקה הראשונה על חייו בויקיפדיה תמצאו יותר ערך ספרותי מכל מה שמצאתי בספר הזה. גם אדם שחווה את השואה על בשרו, כשהוא יושב וכותב ספר שהוא לא על עצמו ומנסה להסביר לעצמו דברים על הימים ההם, מן הראוי היה לחקור יותר – את הדמות אם לא את הסיטואציה – ולהביא את תוצרי המחקר לקוראים.
וההשוואה לדויד גרוסמן לעיל מתבקשת. דויד גרוסמן הרי לא היה בשואה, והסיפור איך הדוד של מומיק ניצל הוא בדוי לחלוטין: אבל כמו במדע בדיוני ראוי לשמו, התחקיר שהוא מבצע הוא כזה שהקורא מאמין לו. וזה מה שחשוב.
ענייני יצירה 