גם אני קראתי השנה את הספר הנ"ל של שלי גרוס, ולעניות דעתי זה הספר הפמיניסטי של השנה.

לכאורה, זהו ספר קליל על אישה ובגדים. למעשה, למרות השפה הקלילה יש פה משהו חשוב ומהותי:

יש פה אישה שחוגגת ארבעים.  מה שמטריד אותה בחיים זה לא האיש שלה (אותו היא רואה בתור סוג של נס,  אבל עדיין מתארת מריבה באופן חינני למדיי)

ולא למצוא לעצמה מאהב

ולא סוד משפחתי (כי את הסודות המשפחתיים היא כבר גילתה)

ולא התמודדות עם הילדים (שלהם קוראים הגרי ויואב, מי אמר מכורה לטלוויזיה ולא קיבל? )

אלא היחסים במקום העבודה.  בוסית מגעילה, הרצון והצורך להתפרנס בכבוד, וכמה חשוב לנו להינות מהעבודה שלנו.

הערה קטנה : אני לא יודעת כמה שלי גרוס מודעת לזה, אבל כשהגר מציינת באוזני אמא שלה שהחרימו אותה – מי שעבר/ה את הסיוט שנקרא לעבוד במקום מגעיל יודע כמה זה בדיוק כמו חרם.  כך שהספר הזה, למרות היותו קטן ולא יומרני, נשאר איתי להרבה יותר זמן ממה שניתן היה לצפות.

חוץ מזה שהוא מצחיק, מה שתוקע אצבע בעין למי שטוען שלנשים אין חוש הומור.

מודעות פרסומת