ענת לוין השאילה לי את הספר של יעל הדיה "רביעי בערב", שלא על מנת לקבל בחזרה. הספר מספר (מתוך הכריכה האחורית) :"שבעה אנשים נפגשים בימי רביעי בערב בחדר ישיבות … ברמת גן. אין להם דבר במשותף חוץ מהיות הורים – הורים לא מספיק טובים, כך נראה להם. הם מחפשים משהו, לא ברור מה. תשובות, עצה טובה, אולי גאולה."

קראתי אותו אחרי שכבר קראתי (מזמן) את "עדן" של הדיה, וכצפוי, הוא היה מאוד קריא, וכמו "עדן" הוא גם היה מאוד בוטה מבחינה מינית. בוטה אפילו באופן מביך ולא אמין. ניקח למשל את זוהר, שבין שבעת האנשים האלה יש אם חד הורית,  מבחירה, שגדלה בבית של אב חד הורי (אימה נטשה אותה ואת בעלה בילדותה) ואני שאלתי את עצמי: זיונים? (זו מילה שיעל הדיה מרבה להשתמש בה) – זה כל מה שמטריד אותך? יש פה תהייה: להיות חד הורית בלי משפחה תומכת (אין לה אחות, אין לה בני דודים, אין לה אימא) – זה אפשרי בכלל? טכנית? בלילות הראשונים כשהעולם מתהפך ואת צריכה עזרה – פיזית – ממישהו או עדיף מישהי – מי היה שם? וכסף – זה גם כן עניין שמטריד אותי מאוד – אם חד הורית המתפרנסת מלהיות עורכת ספרים, מותר לשאול "איפה הכסף?" במובן של האם יש מספיק לשכ"ד ולקנות לילדים שלנו, שמגיע להם ה-כ-ל את מה שאנחנו רוצים, או שאנחנו חושבים שמגיע להם כי זה חיוני להתפתחותם.

מילה שנייה שיעל הדיה מרבה להשתמש בה בספר זה חמלה, ובשלב כלשהו בספר ברור לי שהמחברת חומלת על גיבורים מסוימים, ולא חסה כל כך על אחרים. וכך אני יכולה לדעת אם יהיה לאותו גיבור "סוף טוב" או לא. מפריע שבספר שמורכב ממונולוגים אין לכל דמות שפה מובחנת, וכך הדמויות מתבלבלות.  חווית ההורות כוללת שאלות תהיות ודילמות אינסופיות – נראה כאילו לחלק מהדמויות ההורות מהווה תירוץ לבוא לקבוצה, לא סיבה אמיתית. זה דווקא סביר, מה שכן, סצינות "נזכרות" – סצינות שזוכרים אותן אחר כך כשהספר נגמר ולא כוללות מין, כוללות רק את החיים האמיתיים – כאלה יש מעטות, מעטות מדיי בספר.

בביקורת על "עדן" שהוספתי לה קישור לעיל, מעלה תמר מרין את הנושא של "הערבי", ש"חשוד כגנב" ואז מתברר שהוא לא. זו גם כן תימה – גם כאן יש ערבי, שוב, עם שם פרטי בלבד, שבאמת גונב. והעובדה שנותנים בו אמון משחקת לרעת הנותן בו ביחסיו עם נשים. שינוי פוליטי בעמדות הכותבת? ייצוג המציאות נאמנה? אין לי מושג.